מאמר · ילנה דריגה
התשובה הקצרה: צוות לא נשבר מאירוע אחד גדול, אלא מעומס שלא מקבל שם. מה ששומר על תפקוד הוא שגרה צפויה, שיחה גלויה על העומס, וכלים קטנים לוויסות שכולם מכירים.
כראש תחום חוסן קהילתי בתאגיד העירוני של אשדוד הובלתי צוות של עשרות עובדים דרך הקורונה, 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו. שם למדתי שצוות יכול לתפקד זמן רב בלחץ גבוה – אבל רק אם מישהו דואג גם לאנשים שמאחורי המשימות.
סדנה חווייתית, פרונטלית, שבה הצוות מתרגל כלים לוויסות ולחיזוק תחושת המסוגלות במצבי שינוי ומשבר. אפשר לבחור מבין ארבעה נושאים: "כשהמפה נגמרת", "פול גז על ריק", "זה לא מה שהתכוונתי" ו"האזעקה שבפנים". כל נושא זמין גם כהרצאה.
צוות לא צריך מנהל שאף פעם לא לחוץ. הוא צריך מנהל כנה, שיודע לתת ללחץ שם, ולבחור את הצעד הבא.
עייפות עוברת אחרי מנוחה. שחיקה נשארת: הטעויות, השקט בישיבות והציניות ממשיכים גם אחרי חופשה.
גם כשאי אפשר להוריד משימות, אפשר להוריד אי-ודאות: להגיד מה ידוע ומה לא, לקבוע סדרי עדיפויות ברורים, ולהכיר במאמץ בקול.
מומלץ מאוד. כשהמנהל מתרגל יחד עם הצוות, הכלים הופכים לשפה משותפת של כולם.
לא. הסדנאות מתקיימות פנים אל פנים בלבד, כי חלק גדול מהעבודה הוא תרגול חווייתי בקבוצה.
לצוותים בארגונים, ברשויות ובמסגרות חינוך, שעובדים תחת לחץ, אי-ודאות, מתיחות ביטחונית או שינוי ארגוני – וגם אחרי אירוע משברי.
