ילנה דריגה
ילנה דריגה
חמש שנים ניהלתי אותו. ואז עברתי אותו בעצמי. הרצאות וסדנאות חוסן לארגונים, וליווי אישי בקליניקה באשקלון ובזום. בעברית וברוסית.
לא למדתי חוסן מספרים. ניהלתי אותו בזמן אמת.
במשך חמש שנים עמדתי בראש תחום החוסן הקהילתי בתאגיד עירוני באשדוד. ניהלתי ארבעה ראשי מחלקות ועשרות עובדים בקורונה, במבצעים, ב־7 באוקטובר ובמלחמה.
ראיתי מקרוב מה קורה לאנשים ולצוותים כשהקרקע זזה: מי ממשיך לתפקד, מי נשבר בשקט, ומה מחזיק את כולם ביחד ביום שאחרי.
הייתי בת 8 כשעלינו מאוקראינה. בת יחידה, שפה חדשה, ארץ חדשה. גדלתי בפנימייה, במסגרת חוץ ביתית. שם למדתי את השיעור הראשון שלי על משבר: אי אפשר לבחור מה קורה לך, אבל אפשר לבחור מה עושים עם זה.
במלחמת לבנון השנייה הייתי משקית ת"ש בגדוד שריון. התפקיד שלי היה לראות את החייל שמאחורי המדים: את הבית, את הדאגה, את מה שלא אומרים בקול.
בתום המלחמה, בטקס שהיה יותר מחגיגי, קיבלתי אות הצטיינות חטיבתית. תומכת לחימה יחידה, מגדוד קטן ושחוק שעוד ליקק את פצעיו. לצד התעודה קיבלתי שם משהו חשוב יותר: שיעור לחיים.
משם, כל הדרך שלי עברה דרך אנשים: ילדים ונוער בסיכון, הובלת פעילות תנועת הצופים בארבע מדינות דוברות רוסית, ועבודה בשגרירות ישראל מטעם לשכת הקשר נתיב, משרד ראש הממשלה.
רגע לפני 7 באוקטובר עברתי פרידה. כשכולם נכנסו לחירום, אני ניהלתי את החירום של אחרים, והבית שלי עוד נבנה מחדש.
החלמתי מלוקמיה. בניתי מחדש את המשפחה שלי. ובחרתי לעזוב תפקיד ציבורי ולצאת לדרך עצמאית.
היום אני יודעת, גם מהשולחן של מי שמנהלת משבר וגם מהמקום של מי שעוברת אותו: ביום שאחרי לא עוזרים עוד הסברים. עוזר ניהול נכון של האירוע. חזרה לתפקוד מלא מתחילה בבחירה, ורק אחריה באה אסטרטגיה.
את זה אני מביאה לכל ארגון ולכל אדם שאני פוגשת.
ילנה
את הדרך שלי בניתי כמודל של ארבעה שלבים. ראשי התיבות שלהם יוצרים את המילה חזרה, כי לשם אנחנו הולכים: חזרה לתפקוד, חזרה לעצמך, חזרה לבחירה.